סיפור חיי בקצרה – אלי קרסניץ

נעים מאוד, אני אלי קרסניץאלי קרסניץ

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיי בקצרה. הסיפור הזה משקף באופן תמציתי את כל מה שלמדתי, עברתי, חוויתי והבנתי ומאפשר לי לחשוף פן אישי של עצמי ממקום מקבל ואוהב.

נולדתי בשנת 1979 בעיר תעשייתית בסיביר שברוסיה. הלידה שלי הייתה קשה, הייתי ילד ראשון ואמא שלי התייסרה במשך 4 ימים רצופים של צירי לידה.
הרופאים בבית החולים המקומי התעצלו לעשות ניתוח קיסרי כנדרש במקרה כזה והייתי תקוע בתעלת הלידה זמן רב כל כך עד שכשיצאתי סוף סוף הייתי תינוק מוטש שבקושי יכל לנשום וכעבור זמן לא רב באמת הפסיק לנשום.
לפי מה שאמא שלי ספרה לי, היא ראתה אותי מפסיק לנשום והבינה שזהו, זה נגמר. היא יצאה מהחדר מיואשת ואמרה לאחות התורנית “הילד מת”.
האחות התורנית שכנראה קצת נלחצה, ניסתה לעשות החייה ואיכשהו חזרתי לנשום.
כך זה התחיל.

אחר כך בגיל 11 חודשים, חליתי בשפעת והחליטו לנסות עלי תרופת סבתא – מדבקות חרדל שמחממות את הגב. צחוק הגורל או לא, אבל הסתבר שהייתי אלרגי לחרדל והטריק הקטן הזה עורר בי התקפי אסטמה איומים שנמשכו במשך זמן רב והובילו לאשפוזים תכופים בבתי חולים.

השילוב של תינוק אסטמטי והעובדה שגרנו בעיר עם רמת זיהום אוויר מהגבוהות בעולם, יצר סכנת חיים מתמשכת ותחושות של חרדה הישרדותית, מצוקה ולחץ הקיפו אותי כבר באותה תקופה מוקדמת בחיי.

כשהייתי בן שנה וחצי, המצב היה קשה מאוד. ההורים שלי היו שניהם רופאים בתחילת דרכם ולכן סבא וסבתא שלי החליטו לעזוב את החיים בעיר ואת העבודה שלהם כמהנדסים ולקחת אותי לגדול בעיירת נופש מחוץ לעיר שבה היה טבע ואוויר נקי.

בגיל שנה וחצי עברתי לגור עם סבא וסבתא וההורים שלי נשארו בעיר. לצעד הזה היו שתי השלכות מרכזיות:

1. התקפי האסטמה הלכו ופחתו והמצב הבריאותי שלי השתפר

2. חוויתי נתק רגשי חזק מאוד עקב המעבר ומשהו בי נסגר והתכווץ בעוצמה רבה. הפסקתי לבטוח, התנתקי ונסגרתי. לא יכלתי לתת לאף אחד להתקרב אלי באמת יותר. אמא שלי סיפרה לי שהייתה מכנה אותי בחיבה “פרטיזן” כי כשהייתה מגיעה לבקר אותי, לא הייתי רץ אליה, לא הייתי מסגיר רגשות.
הייתי נשאר מאופק וסגור.
בדיעבד אני מבין כמה כאב היה בי כבר בגיל ההוא.

הטראומה הזו של מעבר למגורים עם סבא וסבתא, המשיכה להדהד בי במשך שנים רבות וכפי שהבנתי הרבה שנים אחר כך, הייתה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לחרדת נטישה עמוקה שניהלה אותי במשך שנים ושקיימת בי גם כיום במידה מסויימת (כיום אני מתייחס אליה אחרת לגמרי, אבל היא שם במידת מה).

כשחזרתי לגור עם ההורים שלי בגיל 5, כבר היה לי קשה מאוד להכיר בהם כהורים, משהו בי היה סגור הרמטית ולא בטחתי, לא יכלתי לפתוח את הלב או להאמין שוב שאפשר לאהוב.

עלינו לארץ כשהייתי בן 7. אחותי הייתה אז תינוקת שרק נולדה והסטסרס של המעבר היה קשה מאוד. השינוי הפתאומי במנטליות, בתנאים, במזג האוויר, היה שוק ולקח הרבה זמן להסתגל אליו.

גם האווירה בבית הייתה קשה מאוד. הרבה מאוד לחץ, דכאון, חרדה והתקפי זעם מצד אבי היו תסריט קבוע. האווירה הקשה בבית נמשכה גם בשנים שאחרי העליה והיחסים עם אבי הלכו והחמירו והגיעו למקומות קשים מאוד של זעם, עצבים, מילים קשות מאוד ויחסי איבה על גבול האלימות.

כילד הרגשתי בעיקר עצוב וכועס, רציתי לברוח מהכאב ולהרגיש חופשי, גם אם רק בדמיון…

כמו כל ילד, רציתי להרגיש חופשי ואהוב אבל זה לא מה שקרה. שמחה לא הייתה חלק משמעותי מהחיים שלי ורוב הזמן הרגשתי די מבודד, סגור, מיואש וכועס. בסתר ליבי חלמתי להיות מישהו אחר, מישהו שהוא לא אני.

חלק גדול מהזמן הרגשתי חסר אונים, נטוש, הלב שלי נסגר ולא יכלתי לתת אמון באנשים. חלמתי להיות מישהו חזק, מישהו חופשי, מישהו אהוב, מישהו שיכול לעשות כל מה שהוא רוצה.

חייתי רוב הזמן בעולם הדמיוני שיצרתי לי שבו הייתי מישהו חשוב ואהוב מאוד. פיצוי תמים וילדתי על תחושת חוסר הבטחון, חוסר הערך וחוסר האהבה שבה גדלתי.

למרות שהיו לי שני הורים שגידלו אותי ונתנו לי כל מה שיכלו, החוויה שלי כילד הייתה מאוד רחוקה מלהיות נעימה או אוהבת.

קולות וביטויים של זעם, ביקורת נוקשה ואובססיבית, אלימות מילולית, גינוי, דיכוי וצער היו פסקול די קבוע בבית שבו גדלתי.

כנער מתבגר הרגשתי חצוי בתוכי

כל כך רציתי לחיות, היה לי צורך עצום להתרגש, לחוות את החיים, לשמוח, לבטא את עצמי, לקבל תשומת לב ואישור, להרגיש שייך ורצוי אבל בפנים הרגשתי לרוב מדוכא, מיואש מהחיים, כלוא בתוך עצמי, ממורמר, ולא מעז להראות את עצמי באמת.

התביישתי בעצמי וניסיתי להסתיר את מי שאני באמת, את מה שהרגשתי וחשבתי על עצמי

למדתי לשקר כדי להסתיר את הבושה והמבוכה שלי. הסתרתי את עצמי ובפנים כעסתי, השתקתי את הפגיעות שלי והייתי נוקשה, מניפולטיבי וביקורתי כלפי חוץ בזמן שעמוק בפנים הרגשתי עצוב ובודד וקיוותי בסתר ליבי שמישהו יראה ויאהב אותי.

עם הזמן הלך והתעצם בי קול שלא רצה ולא מסכים לחיות בדכאון ובתסכול כזה. שלא רצה ולא הסכים להמשיך לחיות בכאב העצום, בהסתרה של עצמי מעצמי, בחומות הכל כך כבדות והמדכאות של עצמי. חיפשתי תשובות, קראתי ספרים והרגשתי שאני חייב למצוא דרך אחרת.

בהתחלה נתקלתי בספרים של מורים שונים מהמזרח – אושו, מורי זן ואחרים.

ספרים שגילו לי זווית הסתכלות חדשה ושפויה יותר על המציאות ולראשונה הרגשתי שיש קול שונה ואוהב בעולם שמאפשר לי לראות אותי.

קול שאוהב אותי, את מי שאני ולא את מי שאני אמור או צריך לנסות להיות

התפתחות נפשית ורוחנית העסיקה אותי מגיל צעיר. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרים של המורה ההודי אושו ובגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא לעומק ולעסוק במדיטציה והתבוננות פנימית.

מאותו זמן (בערך בגיל 16), מדיטציה והתבוננות פנימית הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בהמשך הדרך עסקתי אלפי שעות במדיטציה ושש שנים של טאי צ’י.

מכיוון שגדלתי בתחושה קשה של דכאון, יאוש, תסכול וזעם, חיפשתי מענה. הייתי זקוק לשקט נפשי כמו לאוויר לנשימה. הרגשתי כל כך חסר בטחון, עמוס במחשבות ולא יציב נפשית שהבחירה שראיתי מולי הייתה או כדורים, או סמים או למות או מדיטציה.

למזלי בחרתי באופציה האחרונה. במדיטציה ובהקשבה לעצמי גיליתי לראשונה אי של שקט, מרחב של שפיות ורוגע שאפשר לי לנוח מהטירוף שסחרר אותי מבפנים. זו הייתה לא פחות מהצלה עבורי.

באותה תקופה גיליתי בתוכי רגעים של שלווה פנימית, של אחדות פנימית עם משהו עמוק מאוד בתוכי. רגעים של תחושת משמעות וחיבור למקור פנימי של אהבה, יכולת לנוח מהדאגות, הכעס, הבדידות והחרדות שליוו אותי כל חיי.

כשהתבגרתי החלטתי ללכת ללמוד. הכי טבעי היה בשבילי ללמוד פסיכולוגיה אבל הרגשתי שהמוסד האקדמאי והגישה הפסיכולוגית היו מגבילות ומקובעות מידי בשבילי. החלטתי ללמוד מקצוע ריאלי ולהמשיך להתפתח נפשית במקביל.

בגיל 23 במקביל לתהליך הנפשי שעברתי התחלתי ללמוד לתואר בהנסדה סביבתית בטכניון. הלימודים שלי המשיכו לתואר דוקטור למדעים שאותו סיימתי אחרי כמעט 10 שנים של לימודים.

למרות שנים של מסע נפשי ורוחני, הכאב הפנימי היה עצום והתביישתי להודות…פחדתי להודות שבפנים אני עדיין אותו ילד פגוע וכואב שמרגיש לבד בעולם.

ובכל זאת, משהו בי לא ויתר וביקש לבוא לידי ביטוי אמיתי. המשכתי להתבונן בעצמי ולגלות את עצמי לעומק במסגרות שונות ועם הזמן הבנתי שיש לי מתנה.

הסכמתי יותר ויותר להכיר בכך שיש לי מה לתת, שהמסע שעברתי יכול לעזור לאנשים אחרים, שיש לי כשרון ויכולת להבהיר דברים ולהנגיש לאנשים את עצמם, לעזור לאנשים לנוח, להרגע ולהקשיב לעצמם לעומק.

במהלך הלימודים האקדמיים הבנתי שהרצון האמיתי שלי הוא לחלוק את התובנה, האהבה והריפוי הנפשי שגיליתי בתוכי עם אנשים

בתחילת דרכי הנחתי קבוצות מדיטציה בחיפה. קבוצות של הקשבה והתפתחות אישית בגישה שישלבה את כל הידע שצברתי במשך השנים. בהתחלה זה היה בבית, בחינם, בסלון שלי ולאט לאט זה גדל לחוג, קבוצת אנשים שנפגשת ולומדת כל שבוע וכך היה במשך כמה שנים.

במקביל התחלתי ללמוד קורס מטפלים בגישה הטיפולית “טרילותרפיה” של מורה הזן הישראלי ניסים אמון.

לאחר סיום הדוקטורט וסיום קורס המטפלים, יצאתי לדרך חדשה ועצמאית – התחלתי לכתוב מאמרים שישקפו את התובנה והראייה שלי והתחלתי לעבוד עם אנשים בהדרכה וליווי אישי.

גם שירים שכתבתי והלחנתי הפכו עבורי לערוץ ביטוי של ריפוי, תובנה ואהבה ברבדים שאותם לא יכלתי לבטא במילים. אפשר לשמוע כמה מהשירים שלי כאן.

מעבר לכל, הרגשתי שהטיפול והליווי הרגשי עם אנשים עוזר גם לי ומאפשר לי להתפתח, להבין, ויותר מהכל – לאהוב את הרגשות החסומים והכאובים שבי.

במהלך השנים שבהן אני מלווה אנשים, פגשתי אנשים שנמצאים בסוגים שונים של חרדות, בדכאון, בנתק רגשי, בחשיבה אובססיבית וטורדנית וסובלים מהתמכרויות ותחושות קשות.

פגשתי אנשים מיואשים, אנשים שחווים בלבול, אנשים שמתקשים מאוד ביחסים ואינטימיות, אנשים שמתקשים לבחור או להחליט מה לעשות, אנשים מלאי זעם וכעס, אנשים שהגדירו את עצמם כ”רוחניים” וכאלה שבכלל לא.

פגשתי אנשים ששואפים לחופש פנימי ואושר וכאלה שרוצים למצוא דרך להרגיש שיש טעם לחיות. פגשתי אנשים במשבר וגם אנשים שפשוט רוצים להכיר את עצמם לעומק ולהיות שלמים ומדוייקים עם עצמם.

אנשים מכל הסוגים והצבעים, אנשים מדהימים, אנשים ששיקפו לי אותי וממשיכים כל יום לשקף לי אותי, את כל מה שכואב, אוהב, מדהים וזקוק לאהבה בי.

אלי קרסניץ - שיתוף בפייסבוק
לפעמים אנשים משתפים את מה שאני כותב בפייסבוק וזה מחמם לי את הלב, תודה.

מאז ובשנים האחרונות, אני עוסק בכתיבה, ליויי, טיפול והנחייה במסגרת אישית וקבוצתית

בנוסף לטרילותרפיה למדתי במשך תקופה גם בבית הספר לעוצמת הרכות של ד”ר טובי בראונינג ויחד עם חבר בשם עמיחי זלנקובסקי למדתי וגיליתי ועודני מגלה יותר ויותר את הדרך הטבעית, הייחודית והכנה שלי לריפוי רגשי וצמיחה אישית מתוך הכרה ואהבה עצמית טבעית.

לא כי רק כי זו העבודה והפרנסה שלי, לא כי זה מקצוע או תפקיד שאני ממלא, אלא כי זה מי שאני, זה מה שתמיד עניין אותי, השאלה הפשוטה הזו – איך יכול להיות לי נעים לחיות?

נעים באמת. כיף באמת. עד העומק הכי עמוק שלי, לא רק על פני שטח.

איך נעים? איך אוהב להיות כאן במסע הקסום, המפחיד והמסתורי הזה שנקרא חיים?

עם כל מה שאני מרגיש, חווה וצריך. עם כל מי שאני פוגש, עם כל מצבי החיים השונים, עם הגוף שמשתנה, עם הקרובים והרחוקים…איך יכול להיות לי נעים באמת?

אני זוכר שכשהייתי ילד בן 5, היה משפט קבוע שהייתי חוזר עליו – “עדיף אמת מרה על שקר מתוק”

במבט לאחור, אני לא יודע איך המשפט הזה דבק בי, הייתי מין ילד “בוגר” שלא מחייך בקלות, כאילו כבר אז הרגשתי שיש נטל כבד על הכתפיים שלי.

אבל היום אני מבין יותר ויותר את המשמעות העמוקה והמרפאה של כנות ובמיוחד כנות רגשית.

ובניגוד למה שחשבתי כילד, היום אני מרגיש שהמרירות – אותה תחושה מרה של חוסר סיפוק, נובעת דווקא מתוך ההכחשה והשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו והמתיקות נעימה ושלווה באה דווקא מתוך כנות פנימית הולכת ומעמיקה.

עם השנים ותהליך ההתבגרות שלי, אני מגלה יותר ויותר שמה שבאמת מרגיע, משחרר ועושה נעים בעומק הכי עמוק שלנו, נמצא בלב היחסים הפנימיים שלנו עם עצמנו בדגש על הקשבה לרגשות, כנות והבנה אינטלגנטית של הצרכים הרגשיים שלנו.

כנות עצמית עמוקה, מתגלה לי כמפתח העוצמתי והמרפא ביותר לצמיחה, שחרור והעצמה אישית בכל מישורי החיים.

כמה מהאנשים שהיוו עבורי מקור של תובנה והשראה בדרכי:

זן מאסטר ניסים אמון – מפתח גישת “טרילותרפיה”, שבזכות הגישה הפשוטה והמיוחדת שלו גיליתי חיבור מחודש לרגשות שלי וזכיתי להבין את היכולת שלי להיות הורה ומנהיג נאמן לעצמי.

ד”ר טובי בראונינג – מפתחת שיטת “עוצמת הרכות”, שבזכותה גילתי את החיבור המרפא לילד שבי ולגוף שלי ואת הריפוי והעוצמה שבהקשבה לגופי ולרגשותי.

עמיחי זלינקובסקי – חבר, שותף למסע ומפתח גישת “להקשיב ללב” שהזכיר לי שאפשר לאהוב, שאני אהוב ושאהבה זה בעצם נעים וקל.

וכמו כן מורים רבים למדיטציה, טאי צ’י, חקירה והתבוננות פנימית מהמערב כמו ביירון קייטי, קארל יונג, מאט קאן, מרשל רוזנברג ועוד שפגשתי בדרכי ושספריהם עוררו אותו לפגוש את עצמי ברבדים עמוקים.

ואולי יותר מהכל – למאות האנשים שעברו איתי תהליך של טיפול, גילוי עצמי וצמיחה אישית במסגרת אישית או קבוצתית ושהיוו עבורי מראה עוצמתית לכל מה זקוק לאישור ואהבה בתוכי.

לכולכם אני מוקיר תודה מעומק ליבי.

אני מזמין אתכם להינות מעשרות מאמרים וקטעי וידאו ואודיו באתר שלי ולפנות אלי בכל שאלה לגבי ליווי והדרכה אישית כמו גם סדנאות עומק ולימוד מעמיק של צמיחה אישית מתוך הכרה, התבוננות פנימית ואהבה עצמית.
בטלפון – 052-2263761

בכתב דרך האתר או בעמוד הפייסבוק שלי.
אלי קרסניץ.

“בתפילה שעולה מהלב, מתוכי
לא לברוח לא לשכוח
לא לנטוש את עצמי…”
(מתוך “שיר תפילה” שכתבתי אחרי מפגש אוהב ומרפא עם עצמי והילד שבי)